נראו דברים. אליבא דרבנן קאמר לה דנראו דברים דהכי ס''ל דדוקא הראוי לאוכל אדם ממש. הוא דאין פודין אותו למאכל בהמה אבל הני דאין ראוין לאוכל אדם דעיקרן למאכל בהמה הן ואין אדם אוכלן כ''א ע''י הדחק פודין אותן למאכל בהמה:

דברי ר' טרפון אין פודין וכו'. טעמא דר''ט משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית במתני':

מתני' בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב. כדי להקל עליו משאוי הדרך ובבבלי פ' הזהב דף מ''ה מסיק דמדקתני לא יעשה ולא קתני לא יחלל ש''מ מדאורייתא מישרא שרי ומדרבנן הוא דגזרו בית שמאי שמא לא ימצא למלאות בכדי דינרי זהב ומתוך כך ישהא ולא יעלה לרגל וב''ה סברי לא גזרינן ור''ע העיד שהוא בעצמו עשה את כסף מע''ש של ר''ג ור' יהושע לדינרי זהב שהן הן מתלמידי ב''ה והורו הלכה למעשה כן:

מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק. בשאי אפשר לו בדרך אחר הוא שהתירו ולא שיקיים כן שיהיה המעות נחושת של מעשר אלא שצריך להיות חוזר ומחללן על הכסף:

מתני' סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו. והוא צריך להוציא את של חולין לצורכיו מביא בסלע מעות והן של נחושת ואומר בתחילה סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת היא על המעות האלו והרי המעות נחושת עכשיו של מעשר ואח''כ בורר את הסלע היפה שבהן ומחללה על המעות האלו ותהא הסלע היפה למעשר תחתיהן והסלע השני והמעות נשארו חולין ובלאו הכי אי איפשר לו להתנות על אלו שתי סלעים גופן ולומר על אחת מהן אם זו היא של מעשר מוטב ואם לאו הרי הסלע השניה שהיא של מעשר מחוללת עליה דזה אסור לכתחלה דאין מחללין מע''ש של ודאי כסף על כסף כדתנן לעיל בפ''ק דדמאי בהלכה ב' דדוקא בדמאי התירו לחלל כסף על כסף אבל לא בודאי ואפי' כסף על הנחושת לא התירו בודאי אלא מדוחק וכגוונא דהכא שנתערב סלע מעשר עם סלע חולין וכדמפרש התנא ואזיל:

זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללים. והוא שחפן מהן לפי חשבון והכי קאמר בגמרא וצריך הוא להתנות ולומר אם אלו שבידי הן מעשר השאר חולין ואם הן חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהן מחוללין עליהם וכן הדין בנמצא חסר מהן והוא בלל וחפן שחושבין הפחת לפי חשבון:

לפי חשבון. הוא שאם היו מעות מעשר מאתים ושל חולין מנה השני שלישים למעשר והשליש לחולין וכן כל כיוצא בזה:

אם בלל וחפן. שלא ליקט אותן אחד אחד מכאן ומכאן אלא עירב אותן וחפן מלא חפניו מהן:

מתני' מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו. במקום אחד ולקט אותן מכאן ומכא כדקאמר בגמ' הדין הוא כך דמה שמלקט בתחילה הכל למעשר שני הוא עד שישלים את המעשר והשאר הוא חולין:

אמר ר' יונה והן נוטו ניטומי. כלומר שבדרך שחוק השיב לו מאי האי דניטמו ניטמו דקאמרת דמאי תיבעי לך ודאי הכי הוא אליבא דר''ט דקסבר הואיל ועיקרן למאכל בהמה הן אין פודין אותן ול''ש בירושלים ול''ש בגבולין והא דאמרינן נטמאו בירושלים לאשמועינן אליבא דרבנן דאף בירושלים אם נטמאו פודין אותן כדין שאר מעשר שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים:

ר' יצחק בן אלישיב בעי. על הא דר' יונה דלמאי דקאמרת אליבא דרבנן א''כ ש''מ דלר' טרפון איפכא הוא דאלו מכיון שאינן ראוין לאכילת אדם כל כך אין פודין אותן מעתה אם נטמאו בגבולין ג''כ לא יפדה אותן לר''ט שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ובלבד בעיסה של כרשינים הקלו שתהא נכנסת ויוצאת אבל לא בכרשינים עצמן דלא אתי לאחלופי בשאר פירות וכדמסיק ואזיל ובלבד עיסה של מעשר שני כלומר ודוקא אם העיסה של כרשינים ממעשר שני עצמו הוא אבל אם לקחה בכסף מעשר שני לא דליכא היכירא ואתי לאחלופי בשאר פירות:

דברי הכל היא הכא. ודחי לה הש''ס דלא תדחוק לאוקמי מתני' כר' שמעון בן גמליאל אלא דהכא הכל מודין שנכנסין ויוצאין דקל הוא שהקלו בכרשינים מכיון שאינן מאכל אדם כל כך:

חזקיה אמר וכו'. הך דחזקיה גרסי' לה בפ''ד דב''מ על מתני' כמה תהא הסלע חסירה וכו' עד מתי מותר להחזיר וכו' ונותנה למעשר שני ואינו חושש וגריס התם חזקיה אמר לצורפה בירושלים מצרפה ביפה בא לחללה בגבולין מחללה ברעה והיינו הך דקאמר הכא ואדהתם קאי דכשהוא מחללה להסלע חסירה בגבולין מחללה ברעה כמות שהיא שוה דחסירה היא וכשהוא מחלל עליה והיינו לצורפה על הפרוטות בירושלים עושה אותה כיפה כלומר כיפיה שלה וכך היא המסקנא דהבבלי התם להא דחזקיה דכשם קאמר כשם שאם מצרפה בירושלים מצרפה ביפיה שלה וכמות שהיא שוה כך אם בא לחלל המעשר עליה בגבולין מחלל כמות שהיא רעה דתרי זילי לא מזלזלינן במעשר לחלל על הסלע חסירה ולחשבה כשאר סלע אלא מחלל עליה ביפיה שלה כמו שהוא מחללה בירושלים על הפרוטות שעושה אותה ברעה ומייתי לה הכא משום דפריך עלה מהמתני' והא תנינן בורר את היפה שבהן ומחללן עליה ולדידך דאמרת דמותר לחלל על הרעה כפי שויה א''כ הכא נמי ויבור את הרעה ויעשה אותה כיפה כלומר כמות שהיא יפה ושוה ויחלל המעות נחושת עליה ולמה הצריכו לברור את היפה שבהן:

א''ל. היינו טעמיה דמתוך שאת אומר לו כן להחמיר ולהביא מעות בשתים הוא דוחק עצמו ופודה אותה להסלע של מעשר שאם לא תחמיר עליו חיישינן דילמא לא רמי אנפשיה להתנות ולחללה ויקח אחת מהן בלא תנאי להוציאה לחולין ושמא היא של מעשר והלכך החמירו דרמי אנפשיה ומידכר:

בחלמא כדייכל לעולא בר ישמעאל קופדא שמינה. ר' זעירא הוא דקאמר לה ראיתי בחלום שיאכל עולא בר ישמעאל בשר שמן וזה לרמז שהוא יודע הטעם של בן עזאי ולא נתגלה הדבר אי נמי האי תיבת מה אדלמטה קאי מה בחלמא כד ייכל וכו' כלו' מה זה שראיתי בחלום שיאכל עולא בשר שמן אין זה אלא להודיעני שהוא יודע טעמו של דבר ולמחר אתא ר' זעירא ושאל ליה לעולא וא''ל למה שתים:

ומתמה עלה ר' זעירא ואמר מה כלומר מה טעמא דבן עזאי דאמר שצריך להביא מעות בשתי סלעים ולמה הוא זה:

גמ' תני בן עזאי אומר שתים. הכי תני לה בתוספתא פ''ב בדינא דמתני' מביא בסלע מעות בן עזאי אומר בשתים:

המתלקטים למעשר וכו' סלקת מתניתא הנבללים והנחפנים. כלומר דהא דקתני הנבללים לאו דנבללים מעצמן בלחוד סגי אלא הנבללים ונחפנים וסלקת כלומר עולה סיפא דהמתני' כמו בהרישא דאם בלל וחפן הוא בהא הוא דקתני דהן לפי חשבון:

אם בלל וחפן לפי חשבון. וא''כ יש בילה וקשיא אפי' לר' יוחנן ומכ''ש לחזקיה ומשני אליבא דר' יוחנן דאיהו פתר לה עד כזיתים כלומר אם הן כשיעור עד כזיתים אז מהני בילה:

אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. הא דחזקיה ור' יוחנן לעיל בפ''ה דדמאי איתמר בהלכה ה' על הא דתנינן שם ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל וגרסינן שם להא דחזקיה דקאמר אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד דדבר הלח הוא נבלל אבל דבר יבש אין סומכין בו על הבילה ור' יוחנן ס''ל דיש בילה אף ליבש עד כזיתים הנבללים כלומר אם הן כל כך עד שהן כזיתים נבללין זה עם זה ומהני בילה ומייתי להא הכא משום דפריך עלה ממתני':

אבל אם ליקט על אומן. כלומר על השורה והתחיל ללקטן מצד אחד הרי זה כבולל וחופן הוא והן לפי חשבון:

והוא שלקט מכאן ומכאן. בהא אמרינן המתלקטין למעשר שני:

אמר ר' זעירא וצריך להתנות. לפי שיש כאן ספק שמא אלו שבידו חולין הן והמעשר הוא במה שנשאר ואם אתה אומר שהן חולין יוציא המעשר לחולין לפיכך צריך להתנות ולומר שאם אלו שלמטה הן מע''ש יהיו אלו המעות שבידי תפוסין ומחוללין עליהן בכל מקום שהמעות מעשר הן וא''כ מה שבידו לעולם מעשר הוא:

גמ' אמר ר' זעירא כדי לשכר שני. משום הכי הוא דאמרו המתלקטים למעשר שני כדי שיהא המעשר שני משתכר דשמא יאבדו השאר ויהו אלו שבידו שליקטן תפוסין למעשר שני ולא יפסיד המעשר: